הסדר טיעון

 

הסדר טיעון, או בשמו הקודם - "עסקת טיעון", הינו למעשה הסכם בין התביעה לבין הנאשם ועורך דינו, ולפיו מודה הנאשם בעבירות בהן הואשם, בהתאם להסכם בין הצדדים. יש לציין כי בית המשפט אינו צד להסדר, וכי הסדר הטיעון הינו הסכמה בין הצדדים בלבד ואינו מחייב את בית המשפט.עם זאת, בית המשפט נוטה לקבל ברוב המקרים את הסדרי הטיעון,כל עוד הם אינם חורגים מהותית ממתחם הסבירות וכל עוד בית המשפט לא התרשם כי נפל פגם בשיקולי התביעה.

 

בפרקטיקה, השגת הסדר טיעון על ידי הצדדים תתרחש בדרך כלל לפני שלב ההוכחות. בשלב זה, הצדדים - התביעה וסניגורו של הנאשם, נפגשים בד"כ לצורך בחינה מחודשת של חומר הראיות. הסניגור אמור להציג בפני התביעה את הקשיים והפרכות שבחומר הראיות ואת הצדדים החיוביים של הנאשם. הצדדים רשאים להגיע בהתדיינות זו למגוון הסכמות, החל מתיקון ו"עידון" או "ריכוך" כתב האישום, הסכמות לגבי העונש ועד להסכמות בדבר ביטול כתב האישום. 

 

קיימים שני סוגי הסדרי טיעון:

 

• הסדר טיעון שכולל הסכמות בנוגע לעונש שייגזר על הנאשם

 

• הסדר טיעון הנוגע רק לסעיפי האישום או לעובדות כתב האישום

 

כאמור, במקרה של הסדר הכולל הסכמה לגבי העונש, למרות נטייתו לקבל הסדרי טיעון, בית המשפט אינו מחויב אליו ואף יכול לגזור על הנאשם עונש חמור מאשר זה שהוסכם עליו במקרה שהוא מוצא את העונש כחורג בצורה לא סבירה מהעונש הראוי לעבירה בנסיבות שבוצעה בהן.

 

אולם, בעוד שביהמ"ש אינו חייב לקבל הסדר טיעון הכולל הסכמות בדבר העונש שייגזר על הנאשם, הרי שלגבי הסדר הנוגע לסעיפי האישום, לביהמ"ש אין אפשרות שלא לקבל הסדר כזה, עקב כך שהתביעה היא בעצם המאשימה וזו האמונה על הבאת הראיות הדרושות להוכחת האשמה.

 

מחד, ישנם כמה יתרונות להסדר טיעון לרבות ייעול ההליכים וחסיכת זמן שיפוטי, מנגד, אין המדובר במשפט בו מוצגות הראיות וזכויותיו של הנאשם אינן ממוצות עד תום. קיימת גם הסכנה להרשעת חפים, וזאת ע"י כך שנאשם יתפתה להודות בעבירה שלא ביצע, כאשר הוא אומנם מקבל עונש קל, אך לשיטתו - נמנע מסיכון שבניהול משפט והרשעה בו. ישנה גם גישה במשפט הסוברת שהסדרי טיעון מורידים למעשה את רף הספק הסביר. כך או כך, יש לשקול במשנה זהירות כניסה להסדר טיעון עם התביעה, ויש לעשות זאת במקרים המתאימים בלבד ואך ורק לצורך מזעור נזקיו של הנאשם ובוודאי שלא לצורך החסכון בזמן השיפוטי.

 

רובם המכריע של התיקים הפליליים בישראל נסגרים בהסדרי טיעון. בדרך כלל, עקב קשיים ראייתים. בהקשר זה יש להבדיל בין שני סוגים של קשיים ראייתים:

 

• קשיים ראייתים פורמליים – חלק מהראיות לא יכול לשמש את התביעה בבית המשפט מאחר והן אינן קבילות או שיש דרישה לתוספת ראייתית כלשהי, והתביעה חוששת שהנאשם יזוכה לאור הבעיה המשפטית. ולחילופין, התביעה חוששת שהראיות שקיימות אצלה אינן מספיקות להרשעה לפי דיני הראיות, כמו במצב של האזנות סתר ללא אישור או ביצוע חיפוש ללא צו חיפוש או תוך חריגה ממנו.

•  

• קשיים ראייתים מהותיים - התביעה משוכנעת באשמתו של הנאשם אך היא חוששת שחומר הראיות יתפרש על ידי בית המשפט ככזה שאינו מספיק להסיר ספק סביר מאשמתו של הנאשם.

 

המצב המצוי הוא שגם בתי המשפט גם הפרקליטות וגם הסנגוריה רואים בשני הסוגים של הקשיים הראייתים כשיקול לגיטימי.