עבירות איומים

 

סעיף 192 לחוק העונשין, קובע, כי כאשר אדם מאיים על אדם אחר, בפגיעה כלשהי בחירותו, בגופו, בשמו הטוב, בפרנסתו או בנכסיו, אותו אדם עובר עבירת איומים. העונש המקסימלי שקבע המחוקק בגין עבירה זו הוא שלוש שנות מאסר.

עבירת האיומים מוגדרת כעבירה "התנהגותית", בניגוד לעבירה "תוצאתית". המשמעות של ההגדרה, היא שעל מנת להרשיע בעבירת האיומים, על התביעה להוכיח שהייתה קיימת מודעות לביצוע העבירה. בנוסף, על התביעה להוכיח גם כי היתה קיימת כוונה להפחיד או להקניט את המתלונן/קורבן העבירה. יחד עם זאת, חשוב לציין, כי אין צורך להוכיח שהמתלונן/קורבן העבירה הספציפי חש מאוים, מספיקה קביעה ש"האדם הסביר" היה חש מאויים בנעליו.

במקרה בו הואשם אדם בעבירת האיומים, בית המשפט יבחן אם אכן בוצע האיום על פי מבחן אובייקטיבי. כלומר, לא בהכרח לפי תחושותיו של המתלונן. לעיתים, למרות שהמתלונן ראה בדברים שנאמרו איום, יש ובית המשפט יקבע שאין המדובר באיומים לפי החוק והפסיקה, ויתכן שגם להיפך. הכל בהתאם להקשר והאופן שבו נאמרו הדברים. בתמצית, אבן הבוחן היא, האם בתור אדם סביר, בסיטואציה בה בוצע לכאורה האיום, היה המתלונן אמור לחוש מאוים.

בית המשפט העליון קבע, כי איום איננו כל מקרה המצוין בסעיף 192 לחוק העונשין. בהקשר זה, יש לתת את הדעת כי קיימים בהחלט מקרים גבוליים, כאשר האיומים בוצעו לכאורה בצורה מרומזת, אך יחשבו לאיומים לכל דבר ועניין, כאשר הם נושאים מסר סמוי ומאיים, הכל בהתאם לנסיבות.

 

סעיף 192 לחוק העונשין מהווה גם אבן בוחן או "צינור" לבחינת קיומו של איום בעבירות אחרות. את הגדרת דרכי האיום בכל עבירה בה קיים אלמנט של איום, שואבת הפסיקה מסעיף 192 לחוק העונשין. לצורך המחשה, ניקח לדוגמא את עבירת השוד. הגדרת דרכי האיום בכל עבירה הכוללת רכיב של איום, ישימה גם לעניין הגדרת האיום הנדרש לשם הוכחת ביצועה של עבירת השוד וכאמור, יכול שיתבצע במגוון אפשרויות לרבות בהתנהגות. לדוגמא, במקרה בו מואשם אדם בשוד, אין חובה שהאיום אשר נדרש בסעיף 402(א) לחוק העונשין (שוד), יגיע לרמת ביצוע של עבירת האיום שבסעיף 192 לחוק העונשין, שכן נפסק שדי באיום אובייקטיבי, דהיינו שאדם סביר יחוש מאוים, לצורך סעיף 402(א) לחוק העונשין.

האיום שבסעיף 402(א) לחוק העונשין צריך להיות איום לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס, בעוד האיום שבסעיף 192 לחוק אינו צריך להיות בהכרח במעשה אלימות אלא, בכל דרך שהיא, איום שלא כדין (אלמנט שחסר בסעיף 402(א) לחוק העונשין) כלפי גוף, חירות, נכסים, שם טוב ופרנסה.

 

בסכמו את ההלכה בנושא הנדון קבע ביהמ"ש העליון בפרשת לם (רע"פ 2038/04) כי בקביעה אם תוכן ביטוי כלשהוא הוא בחזקת מאיים, תעשה זו על פי אמת מידה אובייקטיבית. בית המשפט קבע, כי הבחינה צריכה להיעשות מנקודת מבטו של האדם הסביר, המצוי בנסיבותיו של המאוים. לפיכך, על מנת לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום".

 

מדבריה של השופטת דאז ד' בייניש: "התנהגות המהווה איום אינה מוגבלת לצורה מסוימת והאיום יכול להימסר בכתב, בעל פה, או בתנועות גוף. כמו כן, האיום יכול להימסר תוך שימוש באמצעים שונים... ההיגד "בכל דרך שהיא", המגדיר את היקף הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים, מבטא את מגמת החוק לקבוע מרחב בלתי מסויג של צורות התנהגות אסורות, ובלבד שהן עולות מבחינה מהותית כדי איום"

 
י’ קדמי, בהסתמכו על ת"פ (י-ם) 310/95, טוען כי אין לראות אפילו בכיסוי פנים כשלעצמו משום מסר של איום. יחד עם זאת, אפשר שתחושתו של "המאוים" תהווה אחת האינדיקציות לקיומו או להעדרו של איום. המדובר במבחן עזר בלבד (י’ קדמי בספרו עמ’ 752). לעניין מרכיב האיום לצורך ביסוס הרשעה בעבירת השוד, קובע י' קדמי כי הנקיטה באיום, צריכה להיות כזו שמאלצת את המחזיק להשלים עם הגניבה ממנו (עמ' 760).

 

איום ברצח (בכתב)

 

סעיף 307 לחוק העונשין, מגדיר את עבירת האיומים לרצח, בכתב (ספציפית). לפי סעיף זה בחוק, אדם הגורם במישרין או בעקיפין, שאדם אחר יקבל איום ברצח שבוצע בכתב, כאשר אותו אדם (המאיים), מודע לתוכן המאיים, דינו מאסר שבע שנים. בעבירה זו נדרש כי המאיים ימסור בדרך כלשהי את מכתב האיום למאוים, ושהמאוים יקבל את האיום הכתוב ויחזה בו. משמעות הדבר היא, כי גם כאשר המדובר למעשה ב"שליח", אם הלה היה מודע לתוכן המאיים, יש ויורשע בעבירה.

 

גם בעבירה זו, בדומה לאיום לפי סעיף 192 לחוק העונשין, על מנת לקבוע האם אכן מדובר מדובר באיום, נבחן תוכן האמירה באופן אובייקטיבי על פי דוקטרינת "האדם הסביר". דהיינו - האם התוכן הכתוב נושא אופי מאיים בעיניי האדם הסביר, ולא על פי הרגשתו האישית של המתלונן. כמובן שבמקרה של איומים מפורשים ברצח בכתב, מעטים המקרים בהם לא יתפשו אלו כאיומים על פי דוקטרינת האדם הסביר.

 

שיקולי ענישה בעבירות איומים

 

הענישה בתחום עבירות האיומים, כבכל עבירה, היא ענישה אינדיבידואלית ובהתאם לנסיבות המקרה. השיקולים המנחים יהיו מהות האיום, היקפו, מידת הכוונה של המאיים להוציא את האיומים אל הפועל, עברו הפלילי של המאיים, הנסיבות האישיות של המאיים וכו'. כמו ברוב העבירות, הבעת חרטה מצד הנאשם, לקיחת אחריות והבנת הפסול שבמעשים, כל אלו יכולים להוות שיקולים להקלה בעונש.

 

לגבי עבירת האיום בכתב ברצח, המדובר בעבירה "נדירה" למדי, והפסיקה בנושא מצומצמת. מקרים המפורסמים בתחום הם הפרשה בה בשנת 2001 נשלחו לראש הממשלה דאז - אהוד ברק מכתבי איום ברצח. במקרה זה השולח נשפט לעשרה חודשי מאסר על תנאי, בפרשה נוספת, בה אדם איים בכתב לרצוח את השרה לימור לבנת, וכן חברי כנסת נוספים, נגזרו 15 חודשי מאסר. במקרה נוסף, אדם, אקטיביסט לזכויות בעלי חיים, אשר שלח מכתב איום ברצח לווטרינר ובעל חווה שעסקו בגידול בעלי חיים למטרת מחקר, הורשע ועונשו נגזר לשישה חודשים בעבודות שירות ותשלום פיצוי לקורבנות.

 

לסיכום, כפי שניתן להתרשם מן האמור לעיל, עבירת האיומים מהווה כר נרחב לפרשנות משפטית. עורך דין הבקיא ברציונלים המיוחדים של העבירה, עשוי לסייע לך אף לקבל זיכוי או גזר דין מקל ככל הניתן.

 

נחשדת בעבירת איומים? עומד בפני כתב אישום על איומים? התקשר עכשיו לקבלת ייעוץ אישי מקצועי והכוונה ראשונית בעניינך, ללא כל התחייבות. למקרים דחופים ניתן להתקשר 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. עו"ד דן נתיב בקיא בתחום עבירות האיומים וילחם עבורך במקצועיות חסרת פשרות.